פנת המאמרים של מד”א

פוסט זה זמין גם ב: עברית

שלום לכולם !

העיסוק בנושא שילוב אקמו תוך כדי החייאה, למטופלים שלא השיגו ROSC לאחר מספר סבבים של החייאת ALS מלאה – הנו אחד הנושאים ה”חמים” ביותר ברפואה הדחופה בכלל ובטרום-ביה”ח בפרט. אצלנו בישראל – עד ליפני כ 4 שנים האופציה היחידה היתה המשך ביצוע סבבי החייאה בשטח עד השגת ROSC או הכרזה על מוות. בשנים האחרונות, לאחר שאנו אימצנו את אופציית הפינוי תו”כ החייאה (לרבות רכש הציוד המתאים, עדכון הפרוטוקולים, תרגול והטמעה בקרב הצוותים), ולאחר שבתי החולים צברו ידע וניסיון בניהול מטופלים על אקמו במהלך מגפת הקורונה – יותר ויותר מקרים מנוהלים באמצעות גישה “אגרסיבית משולבת” (קרי – 3-5 סבבי החייאה בשטח, פינוי תו”כ החייאה למלר”ד/ט”נ/ט”נ לב, חיבור המטופל לאקמו, וביצוע צינטור או פעולה אחרת בתוך ביה”ח). במס’ מקומות בעולם קיימת גם אופציה נוספת של חיבור המטופל לאקמו בזירה.

לכל אחת מהגישות ישנם יתרונות וחסרונות, וכבר פרסמנו בעבר בפינתנו זו מס’ עבודות (בעיקר רטרוספקטיביות) שעסקו בנושא.

מצ”ב 3 מאמרים שפורסמו בנושא לאחרונה :

  1. מאמר מס’ 1 = עבודה מהולנד שפורסמה לאחרונה ב NEJM. נערכה בין השנים 2017-2021. כללה 10 מרכזים רפואיים ו 12 ארגוני EMS. תיאור : מטופלים בגילאי 18-70, שחוו OHCA, ללא מחלות רקע קשות, קיבלו החייאת BLS ראשונית, קצב ראשוני של VT/VF, ללא ROSC לאחר 15 דקות של החייאת ALS מלאה = פונו למרכז הרפואי תו”כ המשך פעולות החייאה. במרכז הרפואי נעשה וידוא חוזר של התאמתם למחקר, ולאחריו תהליך של רנדומיזציה = חיבור המטופל לאקמו או המשך החייאה עד השגת ROSC או קביעת מוות. המטרה היתה לבחון איזו מבין 2 הגישות תשיג שרידות גבוהה יותר עם תפקוד נוירולוגי טוב (CPC 1-2). כ 70 מטופלים היו בכל “זרוע”. התוצאות היו די דומות = בזרוע האקמו = 20% מהמטופלים שרדו במצב נוירולוגי טוב, ואילו בזרוע ה”שמרנית” שרדו 16% מהמטופלים. הביקורת העיקרית כלפי עבודה זו היא לוחות הזמנים. הזמן הממוצע מרגע התמוטטות ועד קנולציה (תחילת חיבור לאקמו) עמד על כשעה. זהו הגבול העליות המקובל כיום – וייתכן וזו הסיבה העיקרית לעובדה שלא הודגם הבדל משמעותי בין 2 הקבוצות.
  1. מאמר מס’ 2 = מאמר המתאר את המהלך שבוצע במחוז לוס אנג’לס בין השנים 2020-2022. מדובר במחוז המשרת אוכלוסיה של כ 10 מיליון תושבים באמצעות 29 (!!) סוכנויות EMS ו 36 בתי חולים. לאחר הליך ממושך של הדרכה והטמעה (הן בקרב צוותי טרום-בי”ח והן בקרב בתי החולים) שולב פרוטוקול הדומה לפרוטוקול “פינוי מטופל תוך המשך ביצוע פעולות החייאה” שלנו. מטופלים עם OHCA ו refractory VT/VF  (= לאחר 3 סבבים לפחות של החייאת ALS הכוללת מתן שוקים חשמליים, אדרנלין ופרוקור) פונו לאחד מ 3 מרכזים במחוז עם יכולת להעלות את המטופל על אקמו במלר”ד.  במשך שנתיים הם “אספו” סה”כ 35 מטופלים. סה”כ 3 שרדו ללא נזק נוירולוגי (8.5%). גם כאן הבעיה העיקרית = מרגע ההתמוטטות ועד חיבור לאקמו עברו 60-90 דקות !!!
  1. מאמר מס’ 3 = זהו למעשה מאמר מערכת מצוין המסכם את כל מה שידוע לנו עד היום על 2 הגישות = פינוי מטופל תו”כ החייאה וחיבורו לאקמו בביה”ח לעומת חיבור מטופל לאקמו בשטח. נכון להיום מתנהל מחקר רנדומאלי פרוספקטיבי גדול בהולנד, שאת תוצאותיו נראה בעוד כשנתיים. לפי הנסיון של הצרפתים מ 10 השנים האחרונות – הגישה של חיבור אקמו בשטח מקנה יתרון משמעותי בתנאי שבוחרים את המטופלים המתאימים, ומקצרים ככל הניתן את פרק הזמן שמרגע ההתמוטטות ועד חיבור המטופל לאקמו בשטח.

 

החל מ 01/03/2023 אנו מתחילים להפעיל מיזם משותף עם המרכז הרפואי שמיר (אסה”ר) להפעלת ניידת אקמו בגזרת רדיוס של 20 דק’ מביה”ח. הניידת תאוייש בצוות משולב של 2 רופאים, אח/ות ופראמדיק. מטרת הפיילוט שיימשך שנה לפחות = לבחון איזו מבין 2 הגישות נכונה יותר ונותנת תוצאות טובות יותר מבחינת ה outcome של המטופלים הללו.

 

בהצלחה וקריאה מהנה.

בב

 

ד”ר רפי סטרוגו, מגן

סמנכ”ל רפואה

מגן דוד אדום

refaels@mda.org.il

השארת תגובה

חייבים להתחבר כדי להגיב.

גלילה לראש העמוד
Open chat
Scan the code
האיגוד הישראלי לרפואהה דחופה
שלום, קשר ישיר עם ההנהלת האתר איך אפשר לעזור?

Direct contact with the website management
How can we help?
דילוג לתוכן