פוסט זה זמין גם ב:
עברית
מאמר המדגים את הקושי ביצירת guidelines אחידים ולאורך זמן. בעבר, חלק מובנה בניהול מטופל עם OHCA היה אינטובציה בשלב מוקדם. לאחר מכן פורסמו מספר עבודות שהראו כי מטופלים שעברו החייאה שכללה אינטובציה שרדו פחות מאשר מטופלים שנתיב האוויר שלהם נוהל באמצעות מפוח ומנתב אוויר או התקן סופראגלוטי. ההסבר לממצאים אלו היה שביצוע אינטובציה במהלך פעולות ההחייאה פוגע באיכות ההחייאה (בעיקר ברצף העיסויים) וזה “מתורגם” בסופו של יום ל outcome פחות טוב. לפיכך, בשנים האחרונות שונתה המגמה(ואנו עדכנו בהתאם את נוסח הפרוטוקולים שלנו), וההמלצה כיום היא לנהל את נתיב האוויר במהלך החייאה באמצעות מנתב אוויר ומפוח או באמצעות LMA. את האינטובציה (אם בכלל צריך ….) אנחנו שומרים לשלב ה ROSC – למעט במקרים בהם יש מיעוט באנשי צוות בזירה. והנה באה עבודה שמראה שגישה זו ככל הנראה פחות טובה ככל שההחייאה מתמשכת. מדובר בניתוח רטרוספקטיבי של outcome לאחר OHCA מתכנית ה ECPR במינסוטה (הזכרנו אותה בעבר בפינתנו זו = מערך של בתי חולים הערוכים 24/7 להעלות מטופל על אקמו, צוותי EMS שמתורגלים לפנות כל מטופל העונה לקריטריונים תוך כדי פעולות החייאה לביה”ח הקרוב – בתנאי שלא הושג ROSC לאחר 3 סבבי החייאת ALS). בעבודה זו הם השוו בין 2 קבוצות מטופלים = אלו שעברו אינטובציה במהלך 3 הסבבים הראשונים והגיעו עם טובוס לביה”ח לעומת אלו שהגיעו עם LMA או מנתב אוויר פלסטי. התוצאות ברורות : מטופלים שהגיעו עם טובוס הגיעו במצב “פיזיולוגי” טוב יותר (ערכי סטורציה בדם גבוהים יותר, רמת PH גבוהה יותר, ETCO2 נמוך יותר) ולכן אחוז גבוה יותר מהם חוברו לאקמו ושרדו ללא נזק נוירולוגי. אז מה המסקנה = כנראה איפהשהוא “באמצע”. קרי – את 3 סבבי ההחייאה הראשונים יש לבצע תו”כ ניהול פשוט של נתיב האוויר (מנתב פלסטי או LMA), אבל במידה וההחייאה מתמשכת כנראה שעדיף לנהל את נתיב האוויר באמצעות טובוס.
